מְרַר, מְרִיר ch. same, to be bitter; to grieve, mourn. Perf. מַר, imperf. יֵימַר, יֵמַר. Targ. Is. XXIV, 9. Targ. I Sam. XXX, 6; a. fr.—Targ. Zech. XII, 10 ויֵימְרוּן, v. infra.
Pa. - מָרַר to embitter, aggrieve. Targ. Ruth I, 13 תְמָרְרוּן (ed. Amst. תִמְרְ׳). Targ. Y. I Deut. XXXII, 32 מְמַרְרִין (some ed. מְמַרְרַן; Y. II מַרְרַן).
Af. - אַמְרֵיר, אַמַּר 1) same. Targ. Ruth I, 20 (not same. Targ. Ruth I, 20 (not אֲמַרִ׳). Targ. Ex. I, 14; a. e. —2) to arrange mourning. Targ. Zech. XII, 10 ויימרון … כמא דמַמְרִין וכ׳ they shall arrange mourning for him, as is arranged for &c. (v. infra).—[אָמְרָרוּ, v. Ithpa.]
Palp. - מַרְמֵר, מַרְמֵיר to aggrieve. Targ. Prov. XVII, 25. Targ. Y. I Gen. XLIX, 23 ממרירו, read: מַרְמִירוּ; (Y. II אֲמָרוּ, read: אַמָּ׳ Af.).
Ithpa. - אִתְמָרֵר 1) to be enraged, fight. Targ. O. Gen. l. c. (Var. אָמְרָרוּ, v. Berl. Targ. O. II, p. 18; oth. ed. אַמְרָרוּ Af.). —2) to mourn. Targ. Zech. l. c. Var. (v. Lag. Proph. I, p. XLII).