Jastrow: סִכָּא

סִכָּא, סִיכָּא m. (סְכַךְ) [anything interlaced or inserted,] 1) thorn; pin, nail, v. סִכְּתָא.—[Yalk. Koh. 971 ס׳ למיעבד חבלא, read: סִיבָּא; ib. ס׳ למסמך ביה גופנין, v. סִיגָא.—Lev. R. s. 22, beg. סיכא some ed., read סִיבָּא.]—Pl. סִכִּין, סִכַּיָּיא, סִכֵּי, סִי׳. Targ. Esth. V, 14. Targ. O. Ex. XXXVIII, 20; a. fr.—Y. Taan. II, 65ᵇ (ref. to Mic. VII, 4) ישרא דבהון כאילין ס׳ (ed. Krot. סוּכַּ׳) the upright among them is like those thorns. Sabb. 67ᵃ ז׳ סיכי; a. e., v. סִכְּתָא. —2) ס׳ דפדן (or סַכִּין) (or ס׳ only) coulter of the plough (v. Sm. Ant. s. v. Culter). Num. R. s. 8 יהב ביה סכין דפ׳ (some ed. סכן, corr. acc.) he (the Caesar) has a coulter put into him (orders him to be stabbed); Pesik. R. s. 23-24 מכה דפ׳ (corr. acc.).—Pl. as ab. Targ. Mic. IV, 3; Targ. Is. II, 4 (ed. Lag. סַכִּינִין). —3) a sort of spade, v. סִכְּתָא.