סָגַף (Saf. of נגף) to plague, afflict (corresp. to b. h. עָנָה). B. Mets. VII, 10 (93ᵇ) סְגָפָהּ if he maltreated (starved) her (v. סָכַף).—Part. pass. סָגוּף; f. סְגוּפָה; pl. סְגוּפִים, סְגוּפִין, סְגוּפוֹת (usu. combined with דָּווּי, v. דָּוָה). Sifré Deut. 24; Yalk. ib. 805. Gen. R. s. 74; (ib. s. 60 שפופין); a. e.; v. סָכַף a. סָחַף.
Pi. - סִיגֵּף to afflict. Taan. 22ᵇ לסגֵּף את עצמו בתענית to afflict himself by fasting. Y. Dem. VII, 26ᵇ top לא ירעיב … ולא יְסַגֵּף the hired laborer must not starve himself or undergo privations, because he lessens his employer’s work; a. e.—[Yalk. Josh. 27 שלא יסגפני, v. שָׂגַב.]
Hithpa. - הִסְתַּגֵּף to feel privation; to suffer. Gen. R. s. 60 מִסְתַּגֵּף (הוא) he suffers; Ex. R. s. 26; Mekh. B’shall., Vayassa, s. 6; a. e.