סוּף II (b. h.) to cut; to be cut off; to end. Tanḥ. B’resh. 12 וסָפָה הטובים וכ׳ and destroys the good and the bad.
Pi. - סִיֵּיף to cut, diminish; to exterminate (corresp. to b. h. כִּלָּה). Gen. R. s. 100 מי יכול לסַיֵּיף וכ׳ who can annihilate the dust?… the beasts of the field? &c. Gen. R. s. 42 מה אתה הולך ומְסַיֵּיף את עצמך וכ׳ Var. in Yalk. ib. 73 for מסרס (ed. מסיים) why wilt thou reduce (weaken) thyself among thy enemies? (v.Tanḥ. Tanḥ. Vayera 3).—Part. pass. מְסוּיָּיף (denom. of סוֹף); f. pl. מְסוּיָּיפוֹת left to the end, ripening late; opp. בַּכִּיר, בִּכּוּרָה. Y. Dem. I, beg. 21ᶜ הבכירות והמס׳ (Tosef. ib. I, 3 הבכורות והסייפות). Y. Shebi. IV, end, 35ᶜ; a. fr.
Nithpa. - נִסְתַּיֵּיף to be late in ripening, to be left on the tree beyond cutting time. Y. Dem. I, beg., 21ᶜ נִסְתַּיְּיפוּ וכ׳, v. סוֹף a. סוֹפֶת.